כותרת פשוטה, התוכן מספיק דביק

גרמניה היא מדבר של שיחות. שמתי לב לכך רק בשבוע שעבר כשאחד הלקוחות שלנו, בחור אנגלי חביב, עשה את הטעות המרה והצפויה של לשאול אותי מה דעתי על מזג האוויר וקיבל שיטפון של הרצאות, מעקרונות באימון סוסים ועד המשבר הכלכלי באירופה. ברגע אחד ומבלי שיכולתי לשלוט בעצמי נפתחו הסכרים ומאגר זיוני שכל של חצי שנה נשפכו בבת אחת על ראשו של האנגלי המסכן. מי שמכיר אותי יודע שמדובר בלא מעט. כששמתי לב, לאחר חצי שעה של דיבור ללא הפסקה, שיכול להיות שאולי בן השיחה שלי לא התכוון להרחיב את השכלתו אלא רק לפטפט קצת על הבדלי כמות המשקעים הממוצעת בין לונדון ומינכן בימי האביב המוקדמים עצרתי והתנצלתי. 'זה ממש בסדר' הוא ענה ואף עודד אותי להמשיך. ההערכה שלי לנימוס הבריטי הרקיעה שחקים באותו רגע.

החלטתי לחזור לארץ כי אני מתגעגע.  אם מישהו תוהה, מושא געגועי הוא לא לדיבור בעברית, חומוס וארץ נהדרת אלא אמת אחרת פשוטה ועמוקה. תחושת הביטחון שמספקים לך האנשים שאוהבים אותך היא  דבר שאין לו תחליף. כל ניסיון לפצות על כך בעבודה יציבה בסביבה מקצועית ואדיבות האנשים מסביבך צפוי לכישלון חרוץ. כשכל מי שאתה אוהב נמצא כמה אלפים של קילומטרים ממך כל מה שאתה עושה מאבד מהמשמעות שלו. זה לא שהיה לי כאן רע בחצי שנה האחרונה. להפך, יש משהו מרגיע ומאזן בלקום בבוקר, לעשות את העבודה שאתה כל כך אוהב ולחזור הביתה מותש. אין דאגות, אין בעיות, הכל שקט ורגוע. אתה מגיע הביתה, חולץ את הנעליים, מתיישב על הספה עם בקבוק בירה שעלה יורו וחצי ומביט סביב. אתה מרוצה בסך הכל אבל משהו חסר. מצאתי את עצמי משתוקק לדבר עם מישהו, לספר מה עובר עלי, אבל אין  מי. לדבר עם גרמנים על מה שעובר עליך זה כמו לנסות להסביר לקקטוס מה זה נבדל.

התגעגעתי לארוחות רבות משתתפים בדירה בנילי, למסיבות טבע, לים בשבת, לצחוקים עם האחיות שלי, לוויכוחי שרשרת עם אבא שלי, לבדיחות הגסות של דוידיקו, לדיבורים הבלתי נגמרים על סוסים עם ג'קסון, לאיזון של דקלה, להערות והמתיחות של חיים, לשיחות על כל נושא שבעולם עם רוני, לחריצות והאחריות של אמיר, לשנינות של יונה, לחיוביות של רפל, לתובנות של הגורו אליעזר, ללבלבל תשכל ליקי עד שהוא נרדם על הספה, ליציבות והאמונה של דן, אילנה ומיגל הרף , לכלב שלי סופו והכי חשוב לאמא שלי שבלי האהבה והתמיכה שלה לחיים שלי באמת אין משמעות

חייזרים, סודות ובורות מודעת

אם הבטת לשמי הערב של פיניקס אריזונה ב 13 במרץ 1997, כמו 10000 מתושביה, היית רואה עצם בצורת בומרנג בגודל של בין מייל למייל וחצי מרחף כמאה מטרים מעל ראשך. העצם שייט במהירות של כ 30 קמש מעל העיר מבלי להשמיע קול! ישנו סרט דוקומנטרי שמראה תמונות וצילומי וידאו של המקרה ומראה את ההתעלמות המוחלטת של הרשויות מהנושא.

'אורות  פיניקס', כפי שנקרא המקרה הזה, הוא האירוע בו צפה המספר הגדול ביותר של בני אדם בעב'מ. אבל זה לא האירוע היחידי בו נצפו עבמים על ידי כמות גדולה של אנשים . למעשה, ישנו פרוייקט של רופא חדר מיון לשעבר בשם סטיבן גריר שנקרא 'פרוייקט החשיפה' אשר מקבץ עדויות של כ 450 אנשי צבא ורשויות ממשלתיות מארהב שחזו בעבמים או נחשפו לדיווחים עליהם. כמה מהם מציגים מסמכים רשמיים של הרשות בהם שירתו עם דוחות מפורטים על עבמים, צילומי וידאו, הקלטות של אנשים אשר מזהים את העבמ בזמן אמת ואף מקרה אחד של עבמ עצום שנקלט במכם של טיסה אזרחית במשך כחצי שעה. כמעט לכל האנשים הללו ניתנה הוראה שלא לדבר על כך לעולם על ידי שירותי הביון.

במחקר קצר שעשיתי בנושא באינטרנט מתבררים שני דברים. 1. כמות הראיות הקיימת לתופעת העבמים היא חסרת תקדים. ישנן עשרות אלפי עדויות, חלקן מתועדות, של עבמים אשר נצפו כשהם מבצעים תמרונים שעל פי הידע הקיים כיום הם נוגדים את חוקי הפיזיקה. 2. ישנה התעלמות מוחלטת של התקשורת המיינסטרימית מהנושא ובבירור קיימת תופעה של הסתרה מכוונת של מידע מצד ממשלות ברחבי העולם, בעיקר הממשל בארהב.

בעיני מה שמדהים בכל הנושא הזה היא לא השאלה אם יש חייזרים או לא, אלא העובדה שתופעה בסדר גודל כזה עצום ובעל השלכות גדולות כל כך על התפישה של המקום שלנו ביקום, מוסתרת מעיני הציבור. מה שמדהים בכך אפילו יותר היא העובדה שהדברים מוסתרים ממש לנגד עינינו, כאשר המידע הזה זמין ונגיש לכל אחד שישקיע רבע שעה של חיפוש באינטרנט. זה גם לא הנושא היחיד. אני יכול למנות לפחות עוד 3 נושאים בעלי סדר גודל עצום שכל אדם שהיה מתעניין ומתעמק בנושא אפילו קצת היה משנה את תפישת עולמו לחלוטין.

אנו חיים היום במין תקופה שבה אנו מבצעים מעבר ממציאות בה הדיון הציבורי והמידע הזמין לציבור תלויים באמצעי התקשורת הקונבנציונלים ובאקדמיה, למציאות שבה כל אדם יכול להיחשף לכמות עצומה של מידע כמעט בכל נושא שיבחר. עם זאת, או יש שיגידו למרות זאת, נראה שהנגישות הגוברת למידע איננה מעודדת אנשים להשקיע זמן או מאמץ בשימוש לנגישות הזו. יש לי שני הסברים לנושא. 1. קצב ההתקדמות של הטכנולוגיה הוא מהיר בהרבה מהקצב בו מתבצעים השינויים ההתנהגותיים, המבניים והחברתיים שלנו 2. אנו חיים בחברה שמעודדת ומחנכת לרדידות אינטלקטואלית ולקונפורמיזם על ידי תכנים תרבותיים ברמה נמוכה בכל אמצעי תקשורת מיינסטרימי ובדיון ציבורי המתמקד בהסחת דעת מהנושאים והתופעות החברתיות החשובות באמת.

אני מאמין שעל מנת שנוכל להתקדם כחברה עלינו לבצע שינוי מחשבתי שבבסיסו הע-ו-ב-ד-ה שמסתירים מאתנו או מסיחים את דעתנו מנושאים חשובים ומשמעותיים בעלי השפעה עצומה על אורח החיים שלנו. אני מאמין שהשינוי הזה בתפישה של כמות גדולה של אינדיבידואלים תייצר גל של התארגנות מחדש של החברה לאור המידע החדש שיוצג בפניהם ותיצור מציאות טובה יותר לכולנו. בעיני השינוי הזה הוא משמעותי מאין כמוהו ומה שמיוחד בו הוא שההתחלה של התהליך הזה תגיע מהתאמה כמעט מיידית שכל אדם יכול לבצע בחייו האישיים ובקהילה בה הוא חי למציאות החדשה.