כותרת פשוטה, התוכן מספיק דביק

גרמניה היא מדבר של שיחות. שמתי לב לכך רק בשבוע שעבר כשאחד הלקוחות שלנו, בחור אנגלי חביב, עשה את הטעות המרה והצפויה של לשאול אותי מה דעתי על מזג האוויר וקיבל שיטפון של הרצאות, מעקרונות באימון סוסים ועד המשבר הכלכלי באירופה. ברגע אחד ומבלי שיכולתי לשלוט בעצמי נפתחו הסכרים ומאגר זיוני שכל של חצי שנה נשפכו בבת אחת על ראשו של האנגלי המסכן. מי שמכיר אותי יודע שמדובר בלא מעט. כששמתי לב, לאחר חצי שעה של דיבור ללא הפסקה, שיכול להיות שאולי בן השיחה שלי לא התכוון להרחיב את השכלתו אלא רק לפטפט קצת על הבדלי כמות המשקעים הממוצעת בין לונדון ומינכן בימי האביב המוקדמים עצרתי והתנצלתי. 'זה ממש בסדר' הוא ענה ואף עודד אותי להמשיך. ההערכה שלי לנימוס הבריטי הרקיעה שחקים באותו רגע.

החלטתי לחזור לארץ כי אני מתגעגע.  אם מישהו תוהה, מושא געגועי הוא לא לדיבור בעברית, חומוס וארץ נהדרת אלא אמת אחרת פשוטה ועמוקה. תחושת הביטחון שמספקים לך האנשים שאוהבים אותך היא  דבר שאין לו תחליף. כל ניסיון לפצות על כך בעבודה יציבה בסביבה מקצועית ואדיבות האנשים מסביבך צפוי לכישלון חרוץ. כשכל מי שאתה אוהב נמצא כמה אלפים של קילומטרים ממך כל מה שאתה עושה מאבד מהמשמעות שלו. זה לא שהיה לי כאן רע בחצי שנה האחרונה. להפך, יש משהו מרגיע ומאזן בלקום בבוקר, לעשות את העבודה שאתה כל כך אוהב ולחזור הביתה מותש. אין דאגות, אין בעיות, הכל שקט ורגוע. אתה מגיע הביתה, חולץ את הנעליים, מתיישב על הספה עם בקבוק בירה שעלה יורו וחצי ומביט סביב. אתה מרוצה בסך הכל אבל משהו חסר. מצאתי את עצמי משתוקק לדבר עם מישהו, לספר מה עובר עלי, אבל אין  מי. לדבר עם גרמנים על מה שעובר עליך זה כמו לנסות להסביר לקקטוס מה זה נבדל.

התגעגעתי לארוחות רבות משתתפים בדירה בנילי, למסיבות טבע, לים בשבת, לצחוקים עם האחיות שלי, לוויכוחי שרשרת עם אבא שלי, לבדיחות הגסות של דוידיקו, לדיבורים הבלתי נגמרים על סוסים עם ג'קסון, לאיזון של דקלה, להערות והמתיחות של חיים, לשיחות על כל נושא שבעולם עם רוני, לחריצות והאחריות של אמיר, לשנינות של יונה, לחיוביות של רפל, לתובנות של הגורו אליעזר, ללבלבל תשכל ליקי עד שהוא נרדם על הספה, ליציבות והאמונה של דן, אילנה ומיגל הרף , לכלב שלי סופו והכי חשוב לאמא שלי שבלי האהבה והתמיכה שלה לחיים שלי באמת אין משמעות